אשמה

משחר נעורי היה לי נורא קל לחשוב על עצמי דברים רעים ולהגיש אשמה בכל פעם שכעסו עלי. אפילו חוסר שביעות רצון שהופנה כלפי היה מיד גורם לי להעמיס על עצמי טון אשמה ולהרגיש קטנה ועלובה.

השנים וההתבגרות הוסיפו לי לא רק קמטוטיי צחוק ושיערות לבנות, אלא גם קצת יותר חוסן בפני כעס. בשלוש השנים האחרונות החוסן הזה אף התעצם, כיון שבתפקיד הניהולי שמילאתי היה ברור שיכעסו עלי מדי פעם ולי היה ברור שאני לא יכולה להתרגש מזה יותר מדי ובטח שלא לתת לזה לגרום לי להרגיש קטנה ועלובה. ועדיין כאשר קרה וכעסו עלי הייתי מיד חושבת שעשיתי משהו לא בסדר אבל לא נורא וטעויות קורות ויאללה , להתקדם.

אז אתמול גיליתי שעליתי מדרגה. כשהגעתי בבוקר לבריכה צפיתי שיהיו למצילה טענות על איך שהשארתי את הבריכה אחרי מסיבת יום ההולדת שלי, שנחגגה שם ערב קודם. ואכן היא התלוננה מכל הלב. ספגתי את התלונות בשקט והמשכתי בענייני ואז גיליתי להפתעתי שלא רק שאני לא מתרגשת אלא שאני עדין חושבת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר ושהתלונות שלה הן רק פרשנות שלה את המציאות ואני עשיתי הכי טוב שיכולתי ושאם אני , בהיותי מצילה, הייתי מקבלת בבוקר את הבריכה כמו שהשארתי אותה – לא היו לי שום תלונות.

הידיעה הזאת שימחה אותי מאוד ומרוב שמחה מיד אירגנו לי החיים אתגר בצורת מורת רוח של אהובי המהמם. מול זה הרבה יותר מאתגר לא להרגיש אשמה ולא להישאב לדפוס הרגיל שלי של להרגיש קטנה ועלובה. וזה באמת לקח קצת זמן ושיחות עם עצמי אבל זה הצליח בסוף. ובמקרה הזה גם פינה לי מקום להרגיש את הכאב שלו.

עוגה עוגה

ביום השני של שנת היובל שלי הרגשתי נורא. ובכל זאת אפיתי עוגת שזיפים ללא גלוטן. זה משפט שמגלם בתוכו יציאה מהתבנית (חחחחח) המוכרת. כי אני לא אופה ולא נמנעת מגלוטן.

וגם לקחתי כדור נגד כאבים, שזה חריג וקראתי לבת שלי לשכב לידי במיטה והחזקתי לה את היד מרוב שהייתי מסכנה וזה הצחיק אותנו.

וכל היום הזה חשבתי מה אני רוצה לגלות? מה הסוד הטמיר שמחכה להיחשף בשנה הזאת?

בתור התחלה לקחתי על עצמי להתחייב לכתיבה יומיומית ולהשתדל לעשות כמה שיותר דברים שהם מחוץ לתבנית.

בתמונה – עוגת שזיפים ללא גלוטן. אל תשאלו אותי מה הקמח.

חג יובל

את סופו של היום הראשון בשנת היובל שלי אני לא זוכרת וזה מצער מאוד. עברו כמעט ארבעה חודשים מאז הפעם האחרונה שבה שתיתי עד אבדן זכרון וקיוותי לא ליפול שוב לעולם בפח הזה. אז קיוויתי.

אני מניחה את התאונה הזאת בפתח שנת היובל שלי כתמרור אזהרה.

אתמול מלאו לי 49 שנים. כמספר ימי ספירת העומר. ואני לוקחת את השנה הזאת כהזדמנות לעבודה פנימית וחיצונית משמעותית כמו תיקון המידות בספירת העומר, כדי להגיע לגיל חמישים כמו לקבלת התורה במעמד הר סיני, מכובדת , מכובסת וחגיגית. כשאני מסתכלת על היום הראשון בשנה הזאת, היו בו כל החומרים – התרגשות מכל האהבה הרבה שיש בחיי, מבני ובנות משפחתי, מחברים ומאהובי המהמם , שחיתי, לימדתי שחיה ולימדתי יוגה, היו לי תנודות וגלים של בטחון עצמי וחוסר בטחון וקיבלתי את ההצעה המגניבה מחברותי לפתוח בלוג ו…. הנני.